תולעת הפארק בכלבים

תולעת הפארק זה שם מקומי לתולעת שהתגלתה לראשונה בישראל בכלבים שטיילו בפארק הלאומי ברמת גן וסבלו מהמחלה. מאז התולעת התפשטה בכל רחבי הארץ וישנם מקרים מתועדים כמעט בכל אזור.

תולעת הפארק בכלבים

מחזור חיים: התולעת הינה תולעת עגולה ואדומה ובעלת השם האקזוטי ספירוצרקה לופי, מועברת ע"י חיפושיות זבל שנגועות בלרוות (שלבים צעירים) של התולעת, כאשר הכלבים אוכלים את החיפושיות הלרוות בוקעות ונודדות בגופן. התולעים יכולות לנדוד בכל הגוף אך לרוב מקימות מושבות בצורת פטמה בושט, שם הן גדלות ודרכן אף מטילות ביצים שמתקדמות במערכת העיכול ומופרשות בצואה, מדביקות חיפושיות חדשות שניזונות מהצואה הזאת וכך המעגל ההדבקה נמשך... המושבות שמקימות התולעות מאוד גדולות וממש חוסמות את חלל הושט בכך מפריעות למעבר המזון.

כפועל יוצא כלבים שחולים במחלה מפגינים פליטות מרובות של מזון וירידה במשקל למרות תאבון תקין. במקרים נדירים יותר יש נדידה של התולעים לאיברים אחרים מלבד הושט – החל מהעור ועד עמוד השדרה ואבי העורקים ויכולים לגרור סימנים קלינים בהתאם לאזור נדידתן – החל ממוות פתאומי, שיתוק ופגיעה באיברים פנימיים שונים. עם הזמן המושבות הללו עוברות התמרה סרטנית ואז לצערנו המצב לרוב סופני, גידולי הושט מאוד קשים לטיפול כירורגי וממאירים ובע"ח אלו לרוב לא שורדים. האבחון מתבצע ע"י הכנסה של סיב אופטי לושט והסתכלות על המושבות והתולעים (אנדוסקופיה), אך ניתן לעיתים גם לאבחן את המחלה בבדיקות צואה ( אם מתגלות ביצי התולעים בצואה) וחשד למחלה יכול לעלות גם מצילומי רנטגן עם מופע אופייני יחד עם קליניקה מתאימה.

לתולעת הפארק אין חיסון! כלומר אין שום זריקה/כדור שניתן לתת ובכך למנוע הדבקה עתידית. כל שיש לנו זה טיפול תרופתי שקוטל את התולעים הבוגרות אם קיימות, אך הוא אינו נותן הגנה קדימה ומכאן החשיבות של טיפול רציף.

אז מה כן יש? טיפול מונע! יש 2 סוגי טיפול עיקריים -

1.זריקות של חומר קוטל תולעים עגולות (ממשפחת האיברמקטינים), הזריקה הורגת תולעים בוגרות ופעילה למשך ימים בודדים בלבד. אם כך נשאלת השאלה – מדוע היא ניתנת אחת לחודש עד 3 חודשים? תדירות הטיפול המונע מעט מוטלת באפלה, היא לא נשענת על יעילות הזריקה (כלומר משך זמן שהזריקה פעילה), אלא על תדירות קלינית שמצאה שאם ניתן את הזריקה אחת למספר חודשים, בע"ח גם אם נדבקו לא יספיקו לפתח מושבות שיגרמו לקליניקה או לחילופין הם לא יספיקו לעבור התמרה סרטנית. ולכן תראו במרפאות שונות פרוטוקולים שונים למתן הזריקה החל מאחת לחודש ועד אחת ל 3 חודשים. כמו כן תדירות הזריקה נשענת על אופי בע"ח – בע"ח ש"מנקה" את הרחוב בכל טיול בסכנה מוגברת ולעיתים יומלץ לו זריקה אחת לחודש, בעוד שבע"ח שמאוד סלקטיבים באכילתם יומלץ זריקה אחת ל 3 חודשים. הפער בין משך יעילות הזריקה לבין תדירות המתן היא גם הסיבה שגם בע"ח שמטופלים נגד תולעת הפארק עדיין בסכנה לחלות במחלה.

2. אופציות טיפול נוספות הינן אמפולות או כדורים נגד פרעושים בעלי התוויה נגד תולעת הפארק ביניהם טריפקסיס ואדווקאט, ובמחקר יש חומרים נוספים אך כרגע ללא התוויה ברורה.

במידה ובע"ח אובחן עם תולעת הפארק הטיפול הוא באותן זריקות של חומר ממשפחת האיברמקטינים, במינון גבוה אחת לשבוע למשך 6-12 שבועות בשילוב עם אמפולות אדווקאט ובסופם בדיקה חוזרת לבחינת הושט והעלמות המושבות.

מה הסכנות בטיפול המונע?

באופן כללי לבע"ח בריאים אין סכנה במתן הזריקה, אבל ישנם כלבים בעלי מוטציה גנטית שגורמת לרגישות לתרופות – בין התרופות אנטיביוטיקות, חומרי הרדמה, משככי כאבים, וגם אותו חומר ממשפחת האיברמקטינים. המוטציה נקראת MDR-1 והיא נפוצה יותר בכלבי רועים, קולי, שלטי אך מתועדת באופן ספורדי בהמון גזעי כלבים.

בכלבים רגישים מתן של חומרים אלו עלולים לגרום לסימנים נוירולוגים קשים ואף למוות, מצד שני אי מתן של טיפול מונע מתאים מעמיד בסכנה לחלות במחלה קשה ולעיתים סופנית גם כן.

מה הפתרון – בדיקת דם פשוטה, חד פעמית וזולה באופן יחסי בה בודקים אם לבע"ח יש או אין את המוטציה הגנטית המדוברת, זה לרוב נעשה ביוזמת הוטרינר בכלבים מגזעים "מועדים" אך ניתן לבצע בכל כלב אם תרצו זאת לשקט הנפשי שלכם.

רק בריאות, ד"ר שני סופר